איך הכל התחיל?

1990 סדאם חוסין יורה עלינו טילים, אזרחים מניילנים חדרים ומסתובבים עם מסכות אב״כ ואני מתקבל ללימודים בסם שפיגל, בית הספר לקולנוע וטלוויזיה בירושלים.

בתור סטודנט תפרן, התחלתי לצלם וידאו כשכיר בחברה לצילום חתונות.

באותם ימים, עריכת הוידאו נעשתה באירוע עצמו. היו מקימים מעין אולפן ניתוב קטן ובסוף האירוע ה״סרט״ היה מוכן.

2-3 צלמים עם אוזניות ומדונה שהיו מקבלים הנחיות מ״נתב״ התמונה (עלק נתב..) איך ומה לצלם.

אחרי שניים שלושה אירועים, הבנתי שהבחור המגודל (אפילו יותר ממני) לא מבין גדול בניתוב אבל בלצרוח לתוך האוזניות שלי כן...

באירוע הבא, לא מסוגל יותר לסבול את זה ודקות אחרי סיום החופה ותוך כדי צרחות שלו באוזניות, הודעתי לו שאם הוא צועק עליי עוד פעם אחת, אני הולך.

הוא לא התרשם מהאיום שלי והמשיך לצעוק ואני בלי לחשוב פעמיים, הנחתי את המצלמה על הרצפה באמצע רחבת הריקודים בין נגן הזורנה לרוקדים והתחפפתי משם.

נכנסתי לפורד פיאסטה מודל קום המדינה שלי ונסעתי הביתה מאושר ומשוחרר.

כי ידעתי באותו רגע, שבחיים אני לא אהיה שכיר יותר ושאף אחד לא ירים עליי את הקול.

אז נכון, במשך שבועיים שלושה בדקתי שאין מטען מתחת לרכב, אבל הרגשתי שעשיתי את הצעד הנכון.

מספר שבועות לאחר מכן, התחלתי למלא את כל חדרי המדרגות בירושלים בפליירים שפרסמו את שירות הצילום שלי וכך התחיל הרומן שלי עם עולם האירועים.

בהמשך, תוך כדי הלימודים בסם שפיגל הקמתי חברת צילום מצליחה שהתפתחה לשני סניפים בירושלים ובתל אביב.

וב 2001 מכרתי את חברת הצילום והתקדמתי לעולם ההפקות.

כך התחילה הדרך שלי בעולם העצמאות ואין אפילו יום אחד שאני מצטער על הבחירה הזו.

אפילו כיום שבלשון המעטה, לא פשוט להיות בתחום שלי.

למה אני מספר לכם את זה?

כי בכל מקום אפשר למצוא פתרונות, כל הזמן.

תסמנו מטרה, תחלמו ואל תוותרו, לא משנה מה.

גם אם קשה גם אם נראה בלתי אפשרי וחסר סיכוי, אין קיר שלא תעברו אם מאוד תרצו לעשות זאת.

מה אתם חושבים, דברו אלי או שתפו

שבת שלום והרבה בריאות